הקדמה
בעת איסוף חומרים לספר ביר עסלוג', במוזיאון הפלמ"ח, נקלעתי לסיפורו של איש ההגנה שהיה אחראי על הגנת צוות קודחי בארות מטעם ממשלת המנדט הבריטי, בשנת 1938. החומר מעניין ונגע במספר נקודות עם עיסוקי בשטח. חלוצה, ביר הדאג', ניצנה וקציעות.
לבאר נוספת כמעט בלתי ידועה התוודעתי בימי הראשונים ברביבים.
את סיפור הבאר השלישית שנקדחה גם היא לפני הגיעי לרביבים, מצאתי בעלוני רביבים שבארכיון, ואת פי צינור הקידוח ראיתי בשטח.
החלטתי לספר את סיפור שלושת בארות רביבים דרך מספר מקורות ונקודות המגע שלי איתם בחיי בנגב.
אני מודה לרויטל בארכיון רביבים שבסבלנות רבה עזרה לי להגיע לחומרים המתאימים.
קידוחי ממשלת המנדט
סקר הידרולוגי, וקידוחי מים לפי המלצת ועדת פיל
בדרום ובנגב נקדחו עד 1938 כ-13 קידוחים ו-8 נוספים שלא הסתיימו. מתוך ה-13 הפיקה רק באר אחת בקרבת עזה מים טובים ובשפע. 8 לא העלו מאומה או בכמות אפסית. 3 קידוחים, העלו מים מליחים. קידוחים אחדים הגיעו לעומק 300 מטר.
במקורות אחרים, מדווח על סקר הידרולוגי בשנת 1938 בו נקדחו קידוחי ניסיון ב-34 נקודות.
(ביר הדאג' הוא שמה של באר עתיקה, מדופנת באבני גזית, בהן חריצים עמוקים שנחרצו במשך שנות השימוש הרבות בבאר. המים נשאבו במתקן אנטיליה, עליו מעיד מבנה קמרוני בעל פתחים בתקרתו, ושתי בריכות אגירה משני העברים.)
את סיפור שני קידוחים בשנים 1937 – 1938 מספר זלמן מרט (ארכיון תולדות "ההגנה") הסיפור יינתן כפי שנכתב בהשמטת הקטעים שאינם נוגעים ישירות לעניין.
"בסוף דצמבר 1937 בסיום קורס המכ"ים (של מחוז תל אביב) באבן-יהודה, אמר לנו מפקד הקורס ש"ההגנה" מחפשת מפקדים לתפקיד אבטחת קידוחי מים שיעשו ב-1938 בנגב לפי המלצה של ועדת פיל. קידוחים אלה, נאמר, יבוצעו ע"י הממשלה באמצעות קבלנים יהודים.
הכוונה הייתה שבכל קידוח שייעשה בסביבה ערבית ורחוקה ממרכזים יהודים, יוקם מחנה מבוצר, ופועלי הקידוח ושומרים מיוחדים שיגויסו יהוו גם את חיל המצב של פעולה זו לאותו זמן.
קיבלתי הצעה זו. הפסקתי את הלימודים וקיבלתי על עצמי את התפקיד."
שיירת הקודחים והשומרים, יצאה לנגב דרך עזה ובאר שבע, בינואר 1938." ביציאה מבאר שבע התפצלה השיירה, לשיירות קטנות יותר.
הקבוצה שלנו הגיעה לביר עסלוג', בלילה, לנו בתחנת המשטרה".
בבוקר פנו שתי מכוניות מערבה, למקום הקידוח. הקידוח נקרא קידוח חלוצה. (כיום שם קיבוץ רביבים) האחראי לקידוח – נובק. (באר משה, א.ל.)
אנחנו פנינו דרומה (על הכביש המנדטורי, א.ל.) עד ואדי תמילה, (נחל הבשור, א.ל.) פנינו מערבה, והגענו לביר-חדג (ביר הדאג').
במקום זה הקמנו את המחנה. ביצרנו שטח של כ-200 מטר מרובע בשקי חול, סביב צריף המגורים ומכונת הקידוח. מצבת כוח האדם במחנה 6-7 שוטרים ו- 6 פועלים.
השומרים המיוחדים, ופועלי הקידוח מהווים את חיל המצב. חיל המצב היה מצויד בנשק לגלי ואף התאמן בירי תוך כדי עבודת הקידוח."
בסביבת הקידוח התגוררו בדווים , אחדים עבדו בצוות הקידוח. סיפקו מים ומעט מצרכים.
ביום השני לעבודת הקידוח ביקר במקום מושל המחוז עארף אל עארף.
מפקד משטרת באר שבע ביקר בקידוח פעמים מספר, בדק את סידורי הביטחון ויעץ. הבדווים התלוננו בפניו שאנשים מהצוות מתאמנים ויורים בשטח.
המשטרה צרפה לכל מחנה שוטר אחד או שניים ממשטרת הגמלים. אלה הקימו את אוהלם צמוד למחנה.
"הקידוח נערך במשך שלושה חודשים. בתקופה זו ביקרתי בקידוח חלוצה (באר משה, א.ל.) שם נמצאו מעט מים. בביר חדג (הדאג') לא נמצאו מים.
קידוח ביר הדאג' נערך לשכבת הסנון. 1
הקידוח הופסק והציוד הועבר לניצנה – עוג'ה אל חפיר. למעשה כל עניין הקידוחים היה יותר סקר, שעליו היה אחראי הגיאולוג האנגלי בראון. "
בקידוח עוג'ה, בו נמצאו מים, הוקם כמו בשאר הקידוחים מחנה מבוצר. התקופה הייתה תקופת מתח (מאורעות 1936 – 1939) ויום אחד הגיעה פקודה לחסל את המחנה לרגל החמרת מצב הביטחון בארץ. המחנה פורק והצוות והציוד נסעו עד לאזור בית אשל לעתיד. כאן במבואות באר שבע התארגן מחנה גדול: כ-20 מכוניות בהן כ-150 יהודים. עם סיום ריכוז כל צוותי הקידוחים. עברה השיירה בלילה את באר שבע השרויה בעוצר. ברחובות – המושבה, התפזרה השיירה.
סוף דבר.
"לימים בא אלי הקבלן בעל המכונה איתו עבדתי, סיפר שמעוניינים שמשק קציעות, נדמה לו, (היאחזות הנחל קציעות, א.ל.) יקבל מים מהבאר שקדחנו, אבל אינו יכול למצוא את הקידוח. ירדנו למקום עם הקבלן, המכונאי, והנהג התפזרנו בשרשרת וחיפשנו. נזכרתי בכיוון, הלכתי ישר ועליתי על הקידוח. הוא ניזוק אמנם, אך תוקן והמשק שעל יד ניצנה מקבל את המים מהקידוח ההוא.
במי הבאר הזו השתמשתי להשקיית גן הירק שעליו הייתי אחראי בתקופת השירות בהיאחזות הנח"ל קציעות 1956
קידוח עוג'ה נקדח לעומק 60 מטר. (1) במים, יותר מ-400 מ"ג כלור לליטר.
בשנת 1956 שהה גרעין לנגב א' בתקופת שרות של כ-5 חודשים בהיאחזות הנחל בקציעות. הימים היו מתוחים, תקופת הפדאיונים, מיקוש כבישים ודרכי האזור, והכנות שאותן לא הבנו, למבצע סיני. עם כל זאת הפעלנו משק חקלאי: לול הטלה, עדר צאן וגן ירק אותו עיבדנו לפני היות הטרקטור, בעזרת פרד. את המים לחצר ולגן הירק קיבלנו מהבאר החדשה בניצנה. כנראה שהופעלה במנוע
דיזל. המפעיל האזרחי שהה איתנו בהיאחזות, ובעת צאתו לבאר בלילה, לווה
ע"י צוות חיילים.
(1) תיק 0081 ארכיון טוביהו תעודות מקוריות תולדות הישוב. דו"ח סולומוניקה י.ל.פיקרד 31.1.1936
1. באר משה
(קידוח חלוצה בדוח ועדת פיל)
יוסף ויץ כותב ביומנו:
"בראשית התאחזותם של אנשי רביבים בקאעת מקבולה, היה עדיין פיר הקדיחה חתום"
7.6.1943 " פנייה לברוכוב (1) לפתוח במשא ומתן עם השלטונות על קניית הקידוח שלהם באדמתנו שבתל-צופים.
25.6.1943 דנתי עם ברוכוב- זיץ על הקידוח בעסלוג'.
5.7.1943 שאיבת הניסיון בקידוח הממשלה באדמת עסלוג' נתנה תוצאות טובות: 20 מ"ק לשעה. כלור 550 מ"ג
6.7.1943 הודעתי לברוכוב שיתחיל מיד בחיפוש אחר משאבה ומנוע, וגם יפנה לשלטונות הממונים על כך, כדי להשיג את הרישיון להשתמש בקידוחם.
5.8.1943 הממשלה מסכימה למכור לנו את הקידוח בעסלוג', אבל במחיר יקר מאד, לא תהיה לנו ברירה.
הבאר נקראה על שם משה ליבר חבר קיבוץ רביבים בראשון לציון שנפטר ממחלת הטיפוס ביום העלייה לקיבוץ רביבים בנגב (עסלוג')
קביעת שם הבאר
בטקס הסרת הלוט דיבר קוצי. לאחר דבריו הסיר כושי את הלוט מעל לח השיש שנקבע על פתח הדלת.
באר משה
על שם חברנו משה ליבר ז"ל
נולד באדר תרע"ט – נפטר ד' תמוז תש"ג
פסח תש"ד (האם פסח תש"ד היה על הלוח?)
תיק במצפה רביבים "באר משה"
רביבים יומן מס' 156 22.8.1943 מדווח על קידוחים בגבולות, חזעלה.
דוח ועדת קשר 21.11.1943 "הכרחי לגשת לקידוחים נוספים ללא התחשבות בהוצאות הכרוכות בכך" (באר משה עדיין לא הופעלה בתאריך זה. א.ל)
דוח ועדת קשר 12.12.1943 "לאחר מאמצים קיבלנו את הרישיון להעביר מוטור ומשאבה לעסלוג'. יש לקוות שבעוד מספר שבועות נעלה את המים הראשונים מהבאר".
דוח ועדת קשר 26.12.1943 "החלו להרכיב את המשאבה בבאר. המוטור טרם הגיע למקום.
דוח ועדת קשר 27.2. 1944 "המוטור עדיין לא הגיע והכרחי להניע את המשאבה בטרקטור. (הטרקטור היה עם גלגלי ברזל)
סוף 1945 – 1946 הונח קו צינורות "6 באורך 450 מטר מן הבאר לבריכה, כדי לאגור את מי הבאר שישאבו בלילה וימהלו במי הבריכה. עובדים כעת בחפירת הבריכה העמוקה, שיסיימוה עד ל-15 במרץ, ואז יוחל בזיפות הבריכה. גובה עמוד המים במזופתת יהיה 6 מטר.
בעלונים הבאים מופיעים דיווחים שונים על קורות הבאר:
עלון 169 מרץ 1945 השבוע תוקן מוטור הבאר.
בעלון 171 25.3.1945 מתואר אירוע חשוב, בתופעה של המלחה פתאומית של מי הבאר המליחים בלאו הכי. מליחות המים עלתה לערכים כ-2485 מ"ל כלור לליטר. בערכים כאלה לא ניתן היה להשקות גם את גידולי המטע שהושקו במים. והמים לא היו ראויים אף לשתיה. לאחר התייעצויות שונות נמצא הפיתרון בשאיבת המים ושפיכתם, אל אפיק הוואדי עד לירידת המליחות. כשהתופעה נשנתה, נמצא קשר בין המלחת מי הבאר להצפת בריכות העפר במי השיטפונות.
מי באר משה שימשו במשך שנים מספר כמקור המים היחיד למשק הבית של הקיבוץ. מי שתייה, רחצה וכביסה.
הניסיונות לגדל על מים אלה ירקות וגידולי שדה שונים לא עלו יפה. אך מטעי התמרים הזיתים והרימונים התפתחו יפה במים אלה.
(1) אלחנן ברכיהו איש טבעון התמחה בהנדסה אזרחית בדגש על מקורות מים ופיתוחם. היה מעורב גם בהקמת בריכת הזפת ברביבים.
באר מס' 2 "הקידוח הנעלם"
קידוח מים זה לא תואר לו ולא הדר לו. אינו מופיע בפירוט בכתובים. אך נרמז פה ושם בסיפורי הותיקים. ובדפי העלונים. נרמז אף ביומני יוסף ויץ.
שום מקור אינו נותן מיקום מדויק, ואת פרטי הקידוח.
במסיבת נוסטלגיה ……. מספר צ'ובה על ועדת החקירה מטעם האו"ם, על חלקת הסיפנים ומיקומה ליד באר המים המתוקים.
"בקיצור, תארו לכם את האנשים האלה מגיעים הנה. מעלים אותם למצפה, מסבירים להם. הביאו במיוחד אבטיחים. היה קיץ, היה חם, אבל אנחנו עשינו דבר אחד – היה לנו שטח קטן של סיפנים, חצי דונם, מעבר לגבעה, לא ראו את זה מהנקודה הישנה. זה היה שטח שהייתה בו באר מים מתוקים, מעט מאד, והשקו בהם את הסיפנים. לקראת הביקור שלהם, לא קטפנו סיפנים שבועיים ימים, הם כולם פרחו."
יואל דה מלאך כותב על חלקת הסיפנים הפורחת בשיאה:
"למרבה הצער, לא ניתן היה לשווק הפרחים מחוסר בכלי תחבורה מתאים, ואלו נשארו בינתיים בשדה."
עלון מס' 209 15.6 1945
"הקודחים הגיעו לעומק של 90 מטר, בקידוח החדש. הוחלט שעליהם להעמיק עד 120 מטר. (זה העומק של באר משה) סוגריים במקור. לאחר שיגמרו את הקידוח הזה ייקבע מקום הקידוח השני מאחורי הגבעות.
עלון 213 כ"ט בניסן תש"ו
ביקור יוסף ויץ.
בדיונים: המשכת הקידוחים שהופסקו, וקידוח עמוק 400 – 500 מטר .
הפן האישי שלי בקידוח הנעלם.
מה לי בכיבודי אתרים, בבארות עם ייחוס. לי הייתה הבאר קרן אור בחבלי הקליטה ברביבים. יחד עם ראשוני גרעין לנגב א' הגענו לביקורים החל משנת 1954. הגרעין התגייס ל-צ.ה.ל בסוף 1955. מאחר ולמדתי במקווה ישראל במסלול התלת שנתי. הייתה לרשותי שנה מחוץ לכל מסגרת. את השנה הזו חלקתי, חציה בעזרה למשפחתי בנס-ציונה. את חציה השני עשיתי ברביבים עם חברי גרעין אחדים. אחת הבעיות הקשות בהן נתקלתי ברביבים הייתה שתיית המים המליחים. שתיית המים גרמה לי סבל גופני קשה מנשוא שלא כאן המקום לתאר אותו.
אחת מנקודות האור הייתה פינת "ויטמן" אותו כיור עם ברז המים הקרים בקיר חדר המקררים של הרפת. רק כאן הייתה שתיית המים נסבלת.
ברוב ימי הראשונים ברביבים עבדתי במטע שגידלו בו רימונים זיתים תפוחים ותמרים. את המטע ניהל אוריאל חבר הכשרת מעוז ב' אך רוב זמנו עבר עליו בשמירת לילה וניהול הענף נעשה מרחוק.
מחברי לעבודה זכורים לי יזרל ומיכאל בכור. בתקופה זו עסקנו עדיין בהשלמת הנטיעות של חלקת התמרים הגדולה, משתילים שהובאו מעמק בית שאן. מאוחר יותר, חזר שלמה (בולבול) לניהול הענף.
כאן אני מגיע למיכאל בכור והבאר. לפי זכרוני, עבודתו העיקרית של מיכאל הייתה ריסוס היבלית שכיסתה חלקים נרחבים משטח המטע. הריסוס התבצע במרסס מריצה ובו שמן מנועים משומש שהובא מהמוסך. מאוחר יותר השתכלל מרסס הבוכנה והוחלף במרסס "להבות" שהופעל על ידי בלון CO2.
אחד מתפקידיו של מיכאל במטע, היה הבאת המים לארוחת הבוקר.
ארוחת הבוקר של עובדי המטע נערכה בסככת הפח שליד מחסן הכלים. הארוחה הייתה ארוע מיוחד, ששווה התייחסות מיוחדת.
ארוחת הבוקר בחדר האוכל של קיבוץ רביבים, הייתה ארוחה פשוטה ואין צורך מיוחד לפרט את תפריטה.
העובדים החקלאים של מטע התמרים זכו לתפריט מיוחד. פריטי המזון נאספו עם ירידתנו בבוקר למטע. לא פעם, היה התפריט נתון למשא ומתן עם האקונומית. אך בדרך נכללו בו הפריטים המיוחדים הבאים: ביצים טריות, בשר חזיר שהתווסף לחביתה. שמנת שנחבצה בספרטור שבמטבח, וחלבה. פריטי מזון אלו נראו מעט מאד על שולחנות חדר האוכל בקיבוץ רביבים.
פריט נוסף מיוחד, אופייני רק לעובדי המטע, היה התה. התה המסוים הנ"ל, הפלא ופלא לא היה מלוח.
באחד הימים התלוויתי אל מיכאל בדרכו לשאיבת המים. מיכאל הצטייד בקנקן וחבל, ויצאנו לדרך. יצאנו ממטע הדקלים, חצינו את תעלת הטיית מי השיטפונות מהסכר לבריכות, והלכנו מזרחה בין אפיק נחל רביבים ותעלת ההטיה. עד מהרה הגענו לפי צינור חלוד, שסביבו טבעת מתכת עבה. חיש מהר שלשל מיכאל את הקנקן והעלהו נוטף מים זכים, ומתוקים.
עד כאן סיפור ה"תרופה", שייתכן שבזכותה אני עדיין כאן ברביבים.
מאוחר יותר התבקשתי על ידי מצפה רביבים להדריך קבוצות שביקשו סיור במפעל המים. המסלול, שבין הסכר לבריכות העפר, עבר על פני הקידוח. דומני שהסיפור האישי שלי אודות הבאר, הוסף נופך מיוחד למסלול הסיור הארוך.
האם הקידוח הזה, אכן נקדח אי פעם?
שני רמזים על קידוח ללא נ.צ נמצאו בספר תולדות ההתיישבות החלוצית בנגב של רותי קרק.
"בשנים 1943-44 נערכו קידוחים בסביבות שלושת המצפים, ובעיקר בסביבות גבולות." עמוד 137
"בסוף 1945 מסר ויץ על קידוח נוסף בעסלוג' (מצפה רביבים) שעומקו 100 מ'. כמות המים 6 – 7 מ"ק בשעה במליחות של 300 – 350 מ"ג כלור לליטר. אולם בגלל הכמות המעטה פקפקו בכדאיות ניצול המים". עמוד 138
(לא זכור לי שמיכאל שילשל חבל באורך 100 מטר, אך ייתכן שהכוונה לקידוח הזה).
קידוח מס' 3
הנתונים נאספו בתיקי מצפה רביבים וארכיון רביבים.
נ.צ. הבאר 12235/04961
עומק 121.40 מטר
הקודח: מפעלי מים
חתך הבאר
0 – 12 מטר אלוביום. 17 – 120.40 איאוקן תיכון.
מתוך דיווחים בעלונים
עלון מס' 43 (281) 1.2.1952
בימים אלה הגיעה המכונה לקידוח עמוק"
התחלת הקידוח 19.2. 1952
7.3. 1952. הקידוח הגיע לעומק 393 מטר השכבה הגיאולוגית סנון – שכבות פלסטיות ושכבות רכות.
עלון מס' 51
נסתיימה הרחבת הקידוח בקוטר של "22 ובעומק 385 מטר. ממשיכים להעמיק מבלי להכניס את הצינורות הרחבים בינתיים.
עלון 53 16.6.1952
מאחר שגמרו לסתום את הפרצות הרבות שבחלקן היו אף מקורות של מים מלוחים, ממשיכים לקדוח בשכבת החמר (המשמש לסתימות) והגיעו לעומק 463 מטר. בקוטר הרחב של "22. בקוטר הדק "13.75 הגיעו עד לעומק 563 מטר וחושבים שעברו את שכבת הצור המתחיל אצלנו מ-476 מטר.
עלון 54 13.6.1952
מאחר שלא הצליחו לסתום את החללים שהפיקו מים מלוחים הוחלט להכניס את הצינורות הקבועים בקוטר הגדול לעד לעומק ההרחבה. (463) עוד הלילה יחלו בריתוך הצינורות והכנסתם. מסביב לצינורות תינתן יציקת בטון לשם יציבות. לאחר זאת ימשיכו בקידוח בקוטר הקטן עד למציאת המים.
עלון מס' 55 25.6.1952
הצינורות בקידוח נפחסו וקשה להמשיך בקידוח. אמורים להוציא את הצינורות הפחוסים ולהחליפם בעמידים יותר.
עלון מס' 57 18.7.1952
השבוע נפגשתי עם יוסקה (האחראי על הקידוח) הם מכינים את הכלים לעבודה וחושבים שביום ראשון בעוד שבוע יתחילו בעבודה.
עלון מס' 60 15.8.1952
ויוסקה מה הוא אומר?
ושוב יש לסקרנים בינינו עניין לענות בו: שוב הופיעו חבר הקודחים, ועמם יוסקה והטנדר הירוק שלו. (הקלה פורתא בשטח הטרמפים) ושוב פוצחת מכונת הקידוח פיה בזמר. לאחר הכנות שארכו זמן לא קצר, בו דממה המכונה. הגיע בשבוע שעבר האונקל המיוחד, מרחיב הצינורות, ובעזרתו החלו להרחיב את הצינורות במקום פחיסתם. לאחר כמה ימי עבודה הורחבו הצינורות עד לקוטר "14 , באורך של 10 מטר. לדברי יוסקה הרי זה למעלה מקצב ההרחבה ששוער מראש.
עלון מס' 62 29.8.1952
ויוסקה מה הוא אומר?
בזמן האחרון היו הפסקות לא קצרות בקידוח. מה שנגרם בגלל דחיסות חזקות בצינורות באורך של כ-50 מטר. הצינורות נסגרו מ-"16 עד "5. חברת מקורות החליטה לחסל את הקידוח. אך בהתערבות גורמים שונים, ואישים המשיכו בניסיונות לפתיחת הצינורות. במכשיר הפותח היו כמה ליקויים, ושוב חלה הפסקה. עד גמר בניית שני כלים מרחיבים (אגסים), משוכללים יותר. האחד פתח את הצינורות לכל האורך עד לקוטר של "10, והשני, על אותו פרינציפ מיועד להרחבה עד "14. הגיעו כבר לעומק של 379 מטר וצריך להגיע עד 412.43 מטר. בעומק זה צריך יהיה לפתוח את שני פקקי הבטון, ואחר כך ימשיכו בהורדת הצינורות, בקוטר "12 עד לעומק 463 מטר. נקודה שבה מסתיים החור המורחב. המטרה להגיע עם הצינורות עד לעומק 563 מטר, מקום שמסתיים הקידוח ולהמשיך בקידוח ממש בקוטר של "13.75.
עלון 68 (306) 7.11.1952
יוסקה אומר:
הגענו לעומק 597 מטר. עברנו כנראה את שכבת הצור הקשה. אולם במקום להגיע לשכבה פלסטית, הגענו לאבן ואדי. ייתכן שזו אותה אבן שהכנסנו בעת היציקה. אולם הספקנו לקדוח ולהוציא כמות העולה על הכמות שיצקנו, ואילו אותה שכבת אבן שהיא אגב אבן סחף עגולה נמשכת. אנו ממשיכים לקדוח ולצפות. אגב – זה הקידוח העמוק ביותר בארץ. (יוסקה)
עלון 69 (307) 14.11.1952
647 מטר. זהו העומק אליו הגענו. עוד לא היה קידוח עמוק כזה בארץ. אנו מגיעים לשכבת הטורון. בה, או בשכבה שאחריה, הקנומן, אנו מקווים למצוא את המים.
ברגע האחרון
עכוב בקידוח – הבוץ חלחל וברח נעשית עתה עבודת סתימה.
14.11.1952
עומדים עתה בקידוח בעומק 647 ובקוטר "9.9 עברנו כ-40 מטר באבני ואדי ולא הצלחנו לשמור על הבוץ (בוץ קידוח) שהוכנס, כי הוא נעלם בחללים שבין האבנים. ניסינו לסתום ע"י יציקת מלט, אך גם המלט ברח. בניסיון השני של היציקה ארעה מפולת בתוך החור והקידוח נסתם עד לעומק של 570 מטר. כדי למנוע מפולות נוספות, ביצענו כעת יציקה שלישית מעומק 570 מטר עד לעומק 550 – 558 מטר. כעת תהיה הפסקה קצרה כדי לתת לבטון להתקשות. אחר כך נתחיל לקדוח כך שמסביב יישאר קיר בטון מוצק, שימנע מפולות נוספות. בין אבני הוואדי יש הרבה מאד מים אך מליחותם רבה: 2400 כלור לליטר.
5.12.1952
התחלנו לקדוח בבטון המוצק. הגענו כבר לעומק 560 מטר. באם לא תארע כל תקלה נסיים מחרתיים את הקדיחה בבטון ונמשיך בקידוח.
עלון מס' 73 26.12.1952
העיכוב שחל בעבודה בזמן האחרון ארע בגלל חוסר מוטות כובד. משהגיעו אלה אנו ממשיכים בקידוח. כעת קודחים במפולת בעומק 584 מטר.
עלון מס' 77 ינואר 1953
(מכאן, הפסקה בדיווחים השוטפים)
עם כישלון הקידוח עומדת לפנינו שוב וביתר חריפות בעיית המים. ראשנים היינו בנגב, ובין היחידים שנשארנו ללא מים…. הבו לנו מים.
איזי
אנשי רביבים מסרבים לניסיונות להוציא את מכונת הקידוח מהמקום.
"סיכום: שנה של עבודת קידוח. עומק 650 מטר. שכבת טורון מבוקשת. הכישלון היה טכני. נלחצו הצינורות בשנית. ראשית פעולתנו להשגת קידוח שני מיד".
מכתב מהמחלקה להתיישבות: יצחק לוי
תמה פרשת חיפושי מי תהום לרביבים.
באחד מעלוני התקופה מצאתי דיווח מעניין ללא קשר.
עלון 205 15.6. 1945
תחנת המכס הועברה מעוג'ה לבאר שבע.
כתיבת תגובה